הטיול האחרון

כשרועי שילב את אצבעותיו באצבעותיי הידקתי את האחיזה בידו. שנינו בשלב הזה כבר נמנעו להביט זה לזו בעיניים. כאילו ידענו שהן עלולות לחשוף יותר ממה שהיינו שנינו בשלים להגיד. רק הישרנו מבט אל יופיו של ים המלח, נרגעים מפסי הכחול והלבן, מתנחמים בנוף ארצנו אם לא בנופי הריה הירוקים של אירופה. ברגע של אופטימיות זהירה, אולי אשלייתית, הרגשתי כיצד המילים מתווצרות בליבי ומתפתות לצאת החוצה, אך רגע לפני שנתתי להן דרור - רועי הקדים אותי ואמר "ברגע שהקורונה נגמרת טסים מפה". הנהנתי בשתיקה והנחתי את ראשי על כתפו אפילו שבפנים ידעתי שזהו הטיול האחרון.

כשהגענו לשפת הים רועי נכנס ישר למים עם סנדלי השורש שלו ואני התמהמתי רגע, התיישבתי על החול וטבלתי את רגלי במים השמנוניים של הים. שיחקתי עם גרגירי המלח והחול באצבעותיי, סדקים שלא ידעתי על קיומם החלו לבעור כמו אש אבל לא הפסקתי, היה בזה משהו מרפא. "תראי איך אני צף" רועי צעק לי מרחוק. נופפתי לו בידי ושלחתי לו חיוך. "נו בואי" הוא צעק לי, צעקתי לו שעוד קצת ואני אבוא. בינתיים התיישבה לידי אישה עבת כרס שהרכיבה משקפי שמש שחורים וגבריים במיוחד. היא התיישבה קרוב מדי. "מי זה, חבר שלך?" היא שאלה אותי בניסיון לפתח שיחה. "הארוס שלי" אמרתי ומיקדתי את מבטי בדמותו של רועי שצפה אי שם בכחול הבהיר. "הארוס, איזה יופי, יש תאריך?" היא שאלה ומיד עניתי שאין, בגלל הקורונה וכל הבלאגן, שאנחנו לא ממהרים.

אנשים מופתעים כשהם שומעים שאני ורועי מאורסים כבר שנה וחצי, כאילו גם לזמן של אירוסין יש תוקף לא מוגדר אבל כולם מרגישים בו כשהוא מתחיל להיגמר. "קדימה," הם אומרים, "למה אתם מחכים?". למזלי, רועי תמיד היה מחלץ אותנו מהסיטואציה ואומר "מה יש למהר? אנחנו צעירים." הוא תמיד היה מוסיף גם את החיוך הלבן שלו שכבר היה גורם לכל מי שמדבר איתו להתרצות.

"תאמיני לי, איזה כיף לכם הצעירים." האישה אמרה ונאנחה רגע. היא לא הייתה מבוגרת יותר מידי בעצמה. "הכל לפניכם, אהבה טריה, הכל חי, את מבינה?" הסכמתי איתה אפילו שלא הסכמתי איתה בכלל. היא מיד התחילה לדבר על הבן שלה ואמרה שהוא פחות או יותר בגילנו ושהוא בדיוק מסיים את הלימודים שלו בהנדסת מכונות. אמרתי לה שאיזה יופי ושזה מקצוע מעולה ושאלתי אותה אם היא גרה קרוב לים המלח, הכל כדי לא לדבר עלינו. היא אמרה שלא, שהיא נהגת אוטובוס בחברת אוטובוסים גדולה ולא מזמן עשתה תאונה ונכנסה במישהו, שכבר כמה חודשים שהיא נמצאת בחופש. לא העזתי לשאול על האיש שהיא נכנסה בו. אני תמיד סקרנית כשמספרים לי סיפורים כאלו, אבל הרגשתי שהיא רק רוצה להתוודות, ולא יותר מזה. אמרתי לה שהיא עשתה נכון ושטוב לקחת לפעמים פסק זמן, שזה חשוב לנפש. בדיוק כשרועי התחיל לבוא לקראתנו היא נעמדה, איחלה לי רק טוב ונכנסה למים.

רועי יצא מהמים והתיישב על ידי. התלתלים שלו נטפו מכל עבר על הכתפיים השחומות והמבריקות שלו. "מה היא רצתה?" הוא שאל אותי ועניתי שסתם לדבר, שהיא דרסה מישהו ועכשיו היא בחופש. "איפה הר נבו?" שאלתי אותו, הוא הישיר מבט ואמר "איפשהו שם. אנערף." הוא אמר שהוא מצטער שהאישה הזו חפרה לי. אמרתי לו שזה בסדר, שהיא רק רצתה לדבר קצת וזה היה דווקא נחמד.

אחר כך נכנסו למים, צפנו בשתיקה, אנחנו וכל המלוח שבנינו. ברקע המדבר והקוצים שבו התערבבו עם הקוצים שבי. כשהשמש החלה להיעלם לאט בקו הרקיע נכנסו לאוטו השכור. רועי התיישב מאחורי ההגה, הוא הדליק סיגריה ואני את הרדיו, שיר חדש התחיל להתנגן, לא זיהיתי אותו בהתחלה עד שהזמר התחיל לשיר "צר היה כל כך / הייתי אז מוכרח / לפרוש כנפיים ולעוף".