top of page

מחדרה לגדרה

עודכן: 15 בינו׳ 2022

היה זה בוקר יום שישי סתמי למדי כשרצון פתח את תיבת הדואר והמכתבים נשפכו ממנה ארצה.

פעם היה זה היום האהוב עליו ביותר. בבוקר יום שישי היה נוסע לאחד השווקים הקרובים שהיו עמוסי אדם ופירות. היה מעמיס שקיות גדולות בכל טוב עד שלא יכול היה לשאת את השקיות ונאלץ להיעזר באחד הבחורים החסונים של אחד המוכרים. כשלא היה אחד כזה בנמצא, היה מסתדר בכוחות עצמו כשבראשו מטיפה לו כל העת נעמי על כך שבסוף ישבור לעצמו את הגב. הוא גם אף פעם לא שכח להביא חלות טריות לסעודת שישי, תמיד היה שוכח משהו אבל מעולם לא את החלות של שישי.

רצון, נעמי ושני בניהם יונתן ואביתר היו מתיישבים בערב סביב השולחן. הוא היה פותח את ספר הקידוש שהיה כולו מוחתם ביין וקורא ממנו. בניו היו מקשיבים במלוא תשומת הלב לניגון התפילה כשקידש. הוא אהב את הרגע הזה. לפעמים, ברגע של נדיבות היה נותן להם לקרוא - אך אם טעו במילה או בהגייה היה מיד מתקן אותם כמורי* דקדקן.

רצון התכופף באיטיות אל עבר המכתבים. לא היתה לו סיבה למהר.

בדרך כלל חיכו לו בתיבת הדואר רק מכתבי געגוע מביטוח לאומי וחשבונות, כך שרצון ידע שמוטב שיתעכב.

אבל אז צצה בין המכתבים מעטפה חומה ומוזרה וזו צדה את עינו. בידיים רועדות מעט (לא מהתרגשות חלילה) פתח את המעטפה וקרא את תוכנה. כמעט לא האמין כשהבין שזהו מכתב מבן דודתו שאול אותו לא ראה ואיתו לא דיבר עשרות שנים מאז שרבו על חתיכת אשכולית. במכתב כתב שאול שהוא חולה מאוד ושימיו ספורים, שעליהם לשים סוף למחלוקת ושעל רצון לבוא לבקר אותו בדחיפות. עוד הוסיף שאול שזו תהיה דרכו של רצון לכפר על הניתוק ביניהם אחרת נשמתו תרדוף אותו כל חייו. רצון חשב שזה מתאים מאוד לשאול לרדוף אותו.

למכתב צורפה תמונה בשחור לבן - שאול ורצון ישובים חבוקים על גזע עץ כרות. זרועו תלויה על כתפיו של שאול וחיוכו חושף שיניים גדולות וצחורות. הוא זכר את הרגע ההוא, דקות אחדות לפני כן שוטטו בפרדס של נחמני. הם היו גונבים ממנו תפוזים בעונה ומטיילים בין השבילים הצרים בפרדס. הוא אהב את התחושה שהנה עוד רגע יגיע נחמני וישלח בהם את הכלבים שלו, זה היה מציף אותו התרגשות. פילוח לחמניה מהמכולת של שלום לא משתווה לתחושה הזו של פעם.

זו הייתה הפעם האחרונה שהלך עם שאול לפרדס של נחמני. לא בגלל המריבה, אלא בגלל הנחש.

רצון שלח יד אל התפוז ורגע לפני שתפס אותו באצבעותיו קפץ נחש מאחד הענפים. הוא נפל על הקרקע מבוהל, אבל שאול, כמו הגבר-גבר שהיה, הרג את הנחש במכה אחת נחושה עם חתיכת מתכת שמצא.

הוא הביט שוב בתמונה, בעלם הצעיר שהיה, אז התעכב על תווי פניו של שאול. לשאול הייתה בלורית מוצלחת יותר.

הוא התחרט שפתח את המעטפה. כעת כבר לא יוכל למחוק מראשו את המילים המתכוונות שקרא זה עתה בכתב ידו של שאול.

הוא נחפז לדירה שלו שממוקמת צעדים ספורים מתיבת הדואר בקומת הקרקע.

"שמעון" נעמד מולו לפתע נחשון השכן. אף אחד לא קורא לו שמעון.

"שמעון, מה שלומך? טוב שפגשתי אותך, ראית את ההודעה שהשארתי לך בדלת לגבי ועד בית?"

"כן כן" פניו של רצון התחילו להתקמט באזור המצח והגבות. זה קורה לו די הרבה כשהוא נקלע לסיטואציה שאינו רוצה להימצא בה. הוא עקף את האיש והמשיך לצעוד אל עבר הדלת.

"יופי" נחשון הזדנב מאחוריו.

"מתי לדעתך תוכל להשאיר אצלי צ'ק?"

"יום ראשון על הבוקר" השיב וטרק את הדלת בפניו של נחשון. הדלת השמיעה בום חזק. הוא לא תיכנן לסגור אותה כל כך חזק.

הוא תהה כמה זמן לוקח להגיע מחדרה לגדרה.

שנים שלא יצא מגבולות חדרה. קול מהרדיו אמר שירד בהמשך היום גשם. הוא הציץ מהחלון. השמיים היו בהירים מתמיד. הוא ניגש אל חדר השינה והתיישב על המיטה, בעט את נעלי הבית האפורות ואז צעד יחף אל הסלון היכן שהשאיר את הנעליים בפעם האחרונה שנעל אותם. הוא חרץ את לשונו בין שיניו בריכוז רב וניגש בצעדים זריזים למטבח, פתח את דלת המקרר שהפיץ ריח ריקבון קל, הוציא שני תפוזים מהמגירה התחתונה והכניס לשקית פלסטיק.

אחר כך נעל אחריו את דלת הבית ואז תלש את הפתק שהדביק נחשון השכן, קימט וזרק אותו הצידה.

תחנת האוטובוס הייתה ריקה. רצון חיכה לנפש חיה שתבוא. הוא לא היה בטוח שזו התחנה שתיקח אותו לגדרה. הוא ניסה להיזכר בפעם האחרונה שהיה על אוטובוס. הוא ישב בתחנה והמתין תחת קרן שמש מלטפת וחמימה שחצי נמנמה אותו. צפצופי המכוניות והקולות ברקע התמוססו כמעט לחלוטין, השאירו אותו להתמסר לשקט שבניתוק.

להפתעתו של רצון, משום מקום הגיח אוטובוס אחד ונעצר מולו בתחנה.

חיילים, נשים עם עגלות וגברים יצאו ממנו בבהילות כנמלים מתוך חור. הוא התקרב לכניסה הקדמית של האוטובוס ושאל את הנהג אם הוא מגיע לגדרה. הנהג הצביע בזריזות אל על התחנה הנגדית שבצד השני של הכביש והמשיך בנסיעה. זה היה נחמד אילו הנהג היה מסביר לו כיצד מגיעים לגדרה, אך רצון לא התעכב על זה.

כשעלה לאוטובוס בצד השני של הכביש דרשה ממנו הנהגת את הכרטיס. רצון לא הבין על איזה כרטיס מדובר.

"בלי הכרטיס לא תוכל להמשיך בנסיעה" אמרה לו הנהגת ורצון המבולבל הוציא מכיסו כמה שקלים והושיט לה

"כרטיס" חזרה על עצמה הנהגת. לפי הבעת הפנים של רצון היא הבינה שאין לו מושג.

היא פלטה אנחה עייפה. מידי פעם עולים לאוטובוס זקנים שאין להם מושג. רצון היה אחד מהם.

הנהגת הורתה לו ללכת ולהתיישב באחד הכיסאות ורצון מיהר להתיישב לפני שתתחרט.

הוא התיישב באחד הכיסאות הפנויים, פרש את השקית שהביא עמו על ברכיו ואז נעץ את ציפורניו בקליפה של אחד התפוזים. בחורה שופעת חזה שישבה מולו שלחה לו מבט כועס. הוא שלח לה חיוך והציע תפוז אך היא סירבה בנימוס.

הוא לקח פלח אחד גדול ודחף את כולו במגושמות אל פיו. הוא לעס ולעס. בקושי הצליח לחתוך בשיניו את הלבן של התפוז. הוא חשב על כך שהיום עושים את הלבן של התפוז קשה יותר וגם על זה שהטעם של התפוז ממש משונה. הוא הביט החוצה אל עבר הנוף המתחלף. הוא הרגיש שהכל זז מהר מדי - רגע אחד אתה קוטף תפוזים ורגע אחר אתה בן 82 לועס משהו דמוי תפוז בדרך לבן הדודה שלך שאיתו לא דיברת חיים שלמים.

בליל אנשים עלו וירדו בתחנות ורצון בחן אותם בעניין רב. איש כהה עור עם תיק גדול ושחור עלה לאוטובוס. לא בכל יום רואים איש כהה עור עם תיק גדול שחור על הגב. רצון הבחין מיד שהוא לא מכאן, כנראה מהגר, אולי הודי. הוא קיווה שהאיש יתיישב בכיסא הפנוי על ידו. הוא רצה לפתח שיחה. זו בטוח תהיה שיחה מעניינת. הוא ישאל את המהגר מאיפה הוא והמהגר יענה לו בעברית קלוקלת שהוא בא מהודו לטפל באיזה קשיש והוא יהיה מבסוט על חושיו החדים. לאכזבתו, האיש התקדם למרכז האוטובוס ונשאר לעמוד שם תוך שהוא נאחז באחד העמודים הצהובים. רצון הביט בו עוד קצת. פתאום שם לב לכך שהאיש נראה טרוד מאוד. איך לא יהיה טרוד, חשב לעצמו, הוא צריך לעבוד קשה ולפרנס את משפחתו שבהודו. הוא גם שם לב לכך שהוא לא היחיד ששם לב לכך שההודי טרוד. אנשים שעמדו על ידו זזו אט אט והתרחקו ממנו. כל זה היה נראה לו מוזר אבל זה לא הטריד אותו. הרבה דברים נעשים יותר ויותר לא מובנים ככל שחולף הזמן. רצון למד לחיות עם זה בשלום. כמו למשל המלבן הקטן הזה שאנשים לא מפסיקים לדבר בו ולהתעסק איתו. תמיד הוא בידיים שלהם, וכשהוא לא בידיים שלהם - הוא צמוד להם טוב טוב למוח. הנה עכשיו כשהוא מביט באופן רוחבי על היושבים באוטובוס הוא יכול לראות לפחות מחצית מהם עם הראש רכון אל תוך המלבן הזה. בהתחלה זה בלבל אותו. הוא תהה מה כבר יש לעשות כל כך הרבה זמן בתוך המלבן. רצון חשב על שאול. שאול בטוח יותר מבין במלבן ממנו. בטח יש לו מלבן כזה בעצמו והוא בטח למד לתפעל אותו בקלות. הוא תמיד היה החכם מביניהם. שניהם למדו באותה השכבה בבית הספר ושאול תמיד היה משוויץ בציונים שקיבל. זה היה צובט אותו במקומות לא נעימים אבל הוא גם ידע לפרגן לו. פעם שאול אפילו התחזה לרצון והלך במקומו למבחן באנגלית. זה לא כל כך עזר לו כיוון ששאול קיבל ציון גבוה והמורה לאנגלית הבין מיד שלא יכול להיות שהרצון שהוא מכיר הוא זה שפתר את המבחן. הוא קיבל ריתוק לשבוע. הוא כעס על שאול שהוא חייב להצטיין בכל דבר שהוא עושה, אבל הכעס לא נמשך זמן רב. לא כמו הריב על האשכולית - שזה סיפור ארוך ומסובך יותר.

הוא הוציא את המכתב של שאול מהמעיל וקרא אותו שוב. לא היה לו ספק שזה עוד טריק מחוכם של שאול לגרום לו להגיע עד אליו כדי להתעמת איתו. הוא ידע בליבו ששאול בריא כמו שור ושהגאווה שלו לא מאפשרת לו פשוט לכתוב שהוא מתנצל. הוא לא מסוגל לומר שהוא מצטער על כל מה שהיה עם האשכולית ושבטח שמע על נעמי, ועכשיו הוא רוצה לחדש את הקשר.

רצון חשב שזה אופייני לשאול, אך בכל זאת הוא שמח על כך שסוף סוף יצר איתו קשר.

לפתע הציפה אותו התרגשות חדשה-ישנה והוא נעשה חסר סבלנות.

"סלחי לי" הוא שאל את האישה הגדולה שהתיישבה על ידו,

"את יודעת עוד כמה תחנות אנחנו מגיעים לרחוב 'בעלי התקווה'?"

האישה הגדולה שלחה בו מבט מוזר. היא הרימה את עיניה אל עבר הצג שהיה תלוי למעלה ואמרה "עוד חמש תחנות".

"אני הולך להיפגש עם בן דודתי, לא נפגשנו שנים" עלה בו הצורך לשתף.

"נחמד מאוד" ענתה לו האישה הגדולה עם המשקפיים המרובעים, אבל שאול הבין שהיא לא מתעניינת באמת.

"זה מרגש, את יודעת, אחרי הרבה שנים." הוא הוסיף.

"זה באמת מרגש" היא השיבה אבל רצון שם לב שהעיניים שלה שוב נודדות למקום אחר.

הוא הרגיש שהיא מרגישה לא בנוח ובכל זאת הוא המשיך ואמר

"כן, רבנו ולא דיברנו שנים. הכל התחיל שהבאתי בחורה בשם נעמי לבית דודתי להכיר את המשפחה - "

לפתע האישה נעמדה בזריזות ואמרה "סליחה, זו התחנה שלי"

רצון לא הספיק להשלים את המשפט, דלתות האוטובוס נפתחו בבת אחת והאישה הגדולה בשמלה הצבעונית ירדה ונבלעה באחת הסמטאות.

הוא קיווה שיבוא מישהו ויתיישב על ידו - אחד כזה שאולי ישמח לפתח איתו שיחה כך שלא יצטרך לחשוב עוד מחשבות מבלבלות. מחשבות כמו פעם בקיץ ההוא כשעבדו יחד כנערים בבקתה של גולן המציל. שאול היה שוכב על החול הזהוב ונהנה מהשמש עם בחורה אחת או שתיים בזמן שגולן בתחתונים הצמודים שלו היה צועק עליו שישאר תמיד עם העיניים לכיוון הים. הוא חשב על הריב שהיה לו עם הבן של השכנה ואיך ששאול הביא את כל החברים שלו שיפוצצו אותו במכות. הוא נזכר איך שאול לימד אותו טריקים שיעזרו לו להתחיל עם בחורה שאהב בתיכון. הוא נזכר בספר ששאול המליץ לו לקרוא, שהיה למעשה הספר הראשון שקרא והאחרון, ועל איך שלא סיפר לו שהסיום של הספר הותיר אותו ער לילה שלם.

האוטובוס כבר היה כמעט ריק. רק רצון ועוד שני אנשים נשארו באוטובוס - ההודי וחיילת שנרדמה. רצון תהה אם יספיק לחזור הביתה לפני כניסת שבת. בטח שאול יציע לו להישאר לישון ובטח הוא יתנגד, ובטח שאול יכעס עליו ויגיד לו שלא יבייש אותו כך שבסוף הוא יהיה חייב להישאר לישון, מה שיהיה לגמרי בסדר מצידו כיוון שגם ככה התעייף מאוד מהדרך.

הוא ניסה להתרכז בהודי ולא לחשוב עוד. נראה שהביט יותר מידי כיוון שפתאום ההודי התקרב לכיוונו

"הכל בסדר?" שאל אותו ההודי.

"נמסטה" רצון ענה לו בחיוך מזמין. ההודי הביט סביבו ואז החזיר את מבטו אליו "סליחה?",

"זה הברכה שלכם לא?" אמר רצון בביטחון.

"לא" אמר האיש.

רצון התקשה להסתיר את אכזבתו.

"אתה צריך עזרה?" שאל האיש.

הוא לא ענה לו. הוא שונא שהדברים לא כמו שהם נראים.

לפתע נשמע הקול "התחנה הבאה 'בעלי התקווה'" רצון התרומם במהירות אך בזהירות, זרק את קליפות התפוזים לפח קטן ונעמד על יד דלתות האוטובוס, רגליו החלו לרעוד מעט (הפעם כנראה מהתרגשות).

הוא חיזק את אחיזתו בעמוד, שאף ונשף, שאף ונשף.


במורד הרחוב הוא קלט ירקנייה. כשנכנס ביקש מהירקן את האשכולית הכי גדולה שיש לו.

"לא פחות מהגדולה ביותר" הדגיש רצון. הירקן ניגש אל אחורי החנות וחזר עם אשכולית ענקית בשתי ידיו, הרבה יותר גדולה מראשם של שאול ושל רצון גם יחד. חיוך שבע רצון נפרש בפניו של רצון. זו הייתה האשכולית היפה ביותר שראה מזה שנים - אשכולית ששאול לא יוכל לסרב לה. הוא נתן לה טפיחה קטנה וטובה. "אתה תסתדר?" שאל אותו הירקן כשהעביר את השקית הכבדה לידיו. רצון איבד את שיווי המשקל אך התייצב מייד.

הוא הודה לירקן וביקש ממנו שיכוון אותו אל עבר מספר הבית.

הירקן ליווה אותו אל מחוץ לחנות והצביע על הכיוון הנכון "זה ממש פה בהמשך, שתי דקות ואתה שם."

רצון החל להתקדם אל עבר הבית. כבר לא יכול היה להתאפק. לרגע רצה להיות שוב בן עשרים כדי שיוכל לרוץ את שארית הדרך. מחשבות רבות החלו לרצד במוחו. חלקן טובות, חלקן פחות. אם שאול ידחק בו, אולי יספר לו שלא אכל אשכוליות מאז שרבו. לא ממש בגלל המריבה אלא יותר בגלל שלא היה לו חשק. אם ישאר עקשן ולא יתנצל, ייתכן מאוד שישמור את המידע הזה לעצמו.

הוא דידה אל עבר סוף הרחוב. עננים רבים החלו לכסות את השמיים, ברכיו כאבו וידו התקשתה לאחוז עוד בשקית הכבדה אבל הוא שמח ונרגש שיוכל להפתיע את שאול עם אשכולית גדולה וטובה ושביחד יוכלו לחלוק אותה כמו בימים הטובים.

הוא נעצר בבית מספר 10 ברחוב "בעלי התקווה", בדיוק בכתובת שציין בן דודתו במכתבו.

השער היה חלוד וצבעו הכחול דהה והתקלף.

על השער היתה תלויה מודעה לבנה ומרובעת. הוא נעצר וקרא את המילים שהתנוססו עליה באותיות גדולות ושחורות.

*המורה בחדר המסורתי מכונה בפי יהודי תימן בשם "מורי"



15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


Commenting has been turned off.
unnamed.jpg

Danielle Madmon Artist

  • Instagram
  • Facebook
bottom of page