top of page

מועדון הלבבות השבורים

עודכן: 15 בינו׳ 2022

לא היה לי שום דבר טוב לעשות אז פשוט ישבתי שם ובחנתי את הפקידה בקבלה שהייתה לבושה בנעלי עקב מבריקות ושמלה צמודה. השיער שלה היה גולש ובריא והציפורניים מתוקתקות. התמקדתי בהליכה האסרטיבית שלה כשהיא פוסעת הנה והנה מביאה מסמך משם לפה, עוצרת במטבחון הקטן שמאחוריה ומצטיידת בקפה וכל זה בחיוך. חשבתי למה כל העליזות הזו. חשבתי שזה הכל חוץ ממקצועי. הרי ברור לה למה אני כאן, למה כל מי שיושב כאן בחדר נמצא כאן. אז אם אני יושבת כאן, בכיסא הפלסטיק הלא נוח הזה, וממתינה שתקרא לי, לפחות שהפרצוף שלה יהיה מותאם לסיטואציה. אני לא יודעת איזה פרצוף היה גורם לי להרגיש יותר בנוח, אולי פרצוף כזה של עיניים טובות שאומר הכל יהיה בסדר, אפילו שעכשיו הכל חוץ מבסדר. הקירות בחדר ההמתנה היו לבנים ובוהקים וכיסאות הפלסטיק היו אדומים בצורת לב. אבל למה לא לבבות שבורים? הסתכלתי על שלוש בחורות ובחור שישבו בחלל והמתינו לתורם. כל אחד תפס פינה בחלל כאילו ביקש להעלם, להסתיר את הסיבה האמיתית שבגללה הוא כאן. בהתחלה כשטלי הציעה לי את הטיפול חשבתי שהיא כזו זונה מתיימרת, שאין לה זכות לדחוף את האף לעניינים שלא שלה. גם אם תמיד דאגתי לשתף אותה זה לא נותן לה את הזכות לחשוב שהיא יודעת מה יעשה לי טוב, להתנשא מעלי, לדרוך ולמעוך. לוודא הריגה. זה מה שהרגשתי כשהיא הציעה לי לנסות ללכת לטיפול שמתיימר לתקן לבבות שבורים. הלב שלי לא שבור. אמרתי לה בהתגוננות. הוא קצת מקולקל. תקלה קלה. גליצ' קטן במערכת שחוזר מדי פעם. כזה שגורם לי להרגיש שחורף כל השנה, שכל האור נשאב מהעולם ועכשיו יהיה רק ריק. "נועם, הגיע הזמן להחליף." היא אמרה לי בכזו קלילות ולקחה עוד שלוק מהקולה זירו שלה. שתקתי. היא צודקת. הגיע הזמן להחליף. הם ממש לא כמוני, האנשים האלה בתור. הם נראים כמו מי שצריכים להחליף לב. "זו הפעם הראשונה שלך?" שאלה אותי בחורה כחושה וג'ינג'ית שישבה על ידי. העיניים שלה היו עוד אדומות מבכי. "כן" עניתי לה ולא טרחתי לסובב את הפנים ולהסתכל עליה. "כיף לך." היא אמרה. לא רציתי לתת לשיחה להתגלגל אבל גם לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה למה. "זו הפעם השלישית שלי. פעם ראשונה היתה בגלל רועי, אחר כך בגלל גל, ועכשיו בגלל אוהד." הבטתי בה בתמיה. הנה מישהי שממש לא יודעת לשמור על עצמה. אני לעומת זאת שמרתי על הלב שלי היטב. נצור ושמור, סביבו תעלת מים ובה תנינים רעבים, מאחורי חומות גבוהות ואפילו שומר בצריח. אבל דניאל הוא בחור חכם. הוא ידע כיצד לעבור את כל המכשולים בדרך עד לחדר שבקצה המגדל הגבוה היכן שהלב שלי מחכה להישבר. "וואו" אמרתי לה. והיא אמרה לי "כן, את חושבת שאת חכמה גדולה במיוחד אחרי ההחלפה הראשונה. את אומרת לעצמך, זהו עכשיו שום טמבל לא יבוא וישבור לי את הלב. אבל אז זה קורה שוב. אין לנו באמת שליטה על זה." "אז למה כיף לי?" שאלתי אותה בעצבנות קלה. "כיף לך כי את עוד לא יודעת את זה." "עכשיו אני יודעת." אמרתי.


אחר כך לא המשכנו לדבר ורק חיכיתי שיקראו בשם שלי. כשקראו לי נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי בדלת. האחות העבירה לי חלוק וביקשה ממני להחליף מאחורי הוילון. לבשתי את החלוק הכחול ויצאתי. האור בחדר היה מעומעם והיא ביקשה ממני לשכב על הגב ולהמתין. אחר כך יצאה מהחדר. נשכבתי על הגב. ציפוי העור של המיטה היה קר ועברה בי צמרמורת. ברקע החלה להתנגן מנגינה שקטה של מים. עצמתי את העיניים וחיכיתי לרופא. "שלום נועם, אני ד"ר דמרי, אני רואה שאת רגועה כך שאין צורך שתפתחי את העיניים. המשיכי כך." לפתע התחלתי להרגיש משהו זרם מוזר בכל הגוף, פתחתי את עיניי לשניה אך הן נעצמו מעצמן ונרדמתי. דניאל הופיע מולי. "מה את עושה?" הוא שאל אותי. "מה נראה לך" עניתי לו. "אני מוחקת אותך, מחליפה את הלב ששברת לי." "לא יודע." הוא אמר והחווה עם הכתפיים. "את סומכת על הד"ר הזה?" הוא שאל. "לא, אבל זה גם לא עניינך." "מה שאת רוצה" הוא אמר וכמו התאדה באוויר ונעלם. כשהתעוררתי לקח לי זמן להבין היכן אני נמצאת. עוד הייתי מעורפלת והאחות עזרה לי לקום מהמיטה. הרופא שהיה עם הגב אלי אמר לי שהטיפול עבר בהצלחה. הוא גם אמר שאחווה תופעות לוואי קלות בימים הקרובים אבל אז גם הם יחלפו כלא היו, וכשאלה יעלמו אני אהיה חופשיה לגמרי עם לב חדש שמוכן ומזומן לאהבה. כשיצאתי מהחדר הבחורה הכחושה עוד ישבה בהמתנה. 'בהצלחה' היא זרקה לי כשהמשכתי ללכת לכיוון היציאה. ביומיים הראשונים הקאתי בלי סוף. ואז בכיתי ושוב הקאתי. אחר-כך רציתי לאכול מזונות מוזרים. שוקולדים, גלידות, אוכל איטלקי ופונדו שוקולד. ואז גם זה עבר. זה היה שבוע שהרגיש כמו נצח. הזמן פשוט נעמד במקום וסירב לזוז. בוקר אחד קמתי וזהו, כל הרגשות כבו ונעלמו. לדניאל לא הייתה חזקה על הלב שלי. כבר לא הייתי ספינה טרופה הכמהה לחוף. זו הייתה הרגשה נפלאה. הודיתי לטלי על שהציעה לי את הטיפול. אפילו התחלתי לצאת עם בחור גבוה וחסון כזה בשם יאיר. אבל אז דווקא כשנראה היה שהכל חוזר למסלולו הנייד השמיע צליל דק של הודעה. זו הייתה הודעה מדניאל. הוא אמר שהוא מיצה את השמש של ברזיל. שהוא חוזר לארץ.


23 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


unnamed.jpg

Danielle Madmon Artist

  • Instagram
  • Facebook
bottom of page