top of page

מהבהבים

עודכן: 16 בינו׳ 2022

אני תמיד מוצאת את עצמי מחכה באדום מלא. כאילו נגזרתי להמתנה, כאילו היקום כל הזמן מסמן לי דרך רמזורים, 'זה לא הזמן שלך גאיה, תמתיני.' כשסוף סוף הרמזור הארוך התחלף לירוק האצתי כדי לכפר על ההמתנה. תוך כדי הנסיעה הטלפון בתיק שלי לא הפסיק לצלצל, ניסיתי לשלוח יד כדי לענות אך פתאום משום מקום קפצה הפוסטמה הזו לכביש. הבלמים השמיעו קול חריקה חזק ונשמתי לרווחה שלא דרסתי אותה. אחרי שסיימנו להחליף קללות כבר לא חשבתי על רמזורים והמתנות וגם לא על הטלפון שצלצל בלי הפסקה, אפילו עברה בי מחשבה מרושעת שחבל שלא דרסתי את האישה החצופה. רק כשנכנסתי לדירה קראתי את ההודעות שהשאירה לי סימה. מעולם לא היו לי כל כך הרבה שיחות שלא נענו על הצג.


"למה את לא עונה?", "תחזרי אלי בדחיפות". היא חייבת להירגע הסימה הזאת, חשבתי.

מה כבר יכול להיות כל כך דחוף שכמעט דרסתי מישהי בגללו, אפילו יכולתי לקבל דוח מאיזה שוטר ממורמר. "סימה?" שאלתי חסרת סבלנות.

"גאיה" היא ענתה בקול חלוש.

"מה יש?" ניסיתי אז לרכך את קולי.

"אורי" היא אמרה בהססנות כאילו התחרטה על הדברים עוד לפני שאמרה אותם.

"אורי בבית חולים".


המכונות סביב אורי הבהבו בכל מיני אורות אדומים וכתומים כמו רמזורים מקולקלים שלעולם לא יחליפו צבע. "אורי" לחשתי לו אבל נראה היה שהקול שלי לא מצליח לעבור הלאה בין צפצופי המכונות לעולם הרחוק שבו אורי נמצא. בכלל לא ידעתי אם אורי היה רוצה שאבוא לבקר אותו בבית חולים. בכל זאת, עברה חצי שנה מאז שאורי שבר לי את הלב. רגע לפני הטיול הגדול הוא החליט שיותר נכון לו לבד, יומיים לפני שעלה על מטוס ומחק אותי מחייו כאילו הייתי סתם דמות חולפת בנוף ולא בת זוגו בשלוש השנים האחרונות. הוא התקשר ונפגשנו בגינה הירוקה בה החלפנו פעם אינספור חוויות מאושרות. הייתי בטוחה שמדובר בעוד מפגש סתמי של אהבה רגע לפני שהוא טס, אך כשהוא שם את היד על הכתף שלי הרגשתי מוזר. אורי אף פעם לא שם עלי יד ככה. הוא אמר לי בשקט ובעדינות שהוא מאוד מצטער, שאני בחורה להתחתן איתה, אפילו ניסה לזייף איזו דמעה קטנה אבל אני ידעתי שהוא משקר. תמיד היה מגרד בגבה באופן לא רצוני כשהיה משקר. אף פעם לא גיליתי לו ששמתי לב לכך.


"הוא דיבר עלייך הרבה בטיול". שכחתי שסימה יושבת מולי במרחק ביטחון בקצה השני של החדר.

"אני בטוחה" עניתי בציניות. אני וסימה אף פעם לא הסתדרנו. סימה מסוג האימהות שחושבות שאין בחורה מספיק טובה עבור הבן שלה. "למה אני כאן?" שאלתי אותה מחוסרת כוחות נפשיים, הלב שלי עוד לא החלים וגם התקרית הקטנה עם האישה ההיא בכביש עוד הטרידה אותי. "חשבתי שאולי אם אורי ישמע את הקול שלך הוא יתעורר". התבצרתי מאחורי תיק הגב שלי והחזקתי אותו חזק בידיי. התקשיתי להאמין שסימה חושבת שאני מספיק חשובה לאורי עד כדי כך שהקול שלי יצליח להעיר אותו. שתקתי לרגע ארוך ואז שאלתי, "התקשרת גם לחברים שלו שיבואו וידברו אליו?" ניסיתי שלא להישמע יותר מידי מסוקרנת. "כולם כבר היו פה". סימה ענתה באדישות ואפילו לא טרחה להישיר אלי מבט. היא רק התמקדה בפניו הרדומות של אורי. לראות את אורי אחרי כל כך הרבה זמן, ככה, מחוסר הכרה הבהיל אותי. אבל התשובה שלה לא השאירה בי ספק, שוב אני אחרונה. הבנתי שנקראתי למטרה אחת בלבד, להעיר את אורי ולהיעלם.


"בסדר" אמרתי. התכופפתי ונצמדתי לפניו של אורי. "אורי קום!" קראתי לו. "קום, קום, קום." תפסתי אותו בשתי ידיים וניערתי אותו קלות. "את לא נורמלית!" אימו צעקה עלי וקפאתי במקום. ראיתי איך היא רוצה לשרוף אותי במבטה, שהיה עכשיו ממוקד רק בי. "עופי מפה" היא אמרה בטון כועס. לקחתי בזריזות את התיק שלי, יצאתי מהחדר ונעמדתי במסדרון. יכולתי לשמוע את אורי לוחש בשמי ולרגע הרגשתי שהרמזור שלנו עוד מהבהב ומשנה צבע לצהוב.



17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


unnamed.jpg

Danielle Madmon Artist

  • Instagram
  • Facebook
bottom of page